טיפול בדיכאון

למושג האמפתיה נודעת משמעות רבה בתיאוריות פסיכולוגיות שונות.
קוהוט (1984) מדבר על היכולת לחשוב ולהרגיש אל תוך החיים הפנימיים של הזולת על ידי התמזגות, שקיעה לתוך החוויה של הזולת.
תיאור רחב וכוללני ניתן ע"י טרואקס וקרקהוף (1967): היכולת לחוש את "העולם הפרטי" של האדם האחר, או של המטופל, כאילו זה עולמו שלו. היכולת לחלוק אותם רגשות. רגישות כלפי הרגשות העכשוויים של האחר, והיכולת המילולית לבטא את הכרתו זו בשפה המתאימה לרגשותיו. היכולת להעביר מסר ברור של "אני איתך". המטפל עוקב אחר תוכן הרגשות של המטופל והשינויים החלים בהם, ומגיב בהתאם לכך. תגובותיו של המטפל, המשתקפות בדבריו ובגוני קולו, עוזרות למטופל להבין טוב יותר את עצמו ולהרחיב את מודעותו.

השפעתה של אמפתיה על התנהגות המטופל

ברמה נמוכה של אמפתיה המטפל אינו "עם המטופל". לפעמים הוא מרוכז בעצמו, או שהוא מתרכז בהיבטים אחרים של המטופל, כגון בצד האינטלקטואלי של דבריו, בהערכת המטופל, באינטרפרטציה או במתן עצות. כך הוא מזניח או מפרש באופן מוטעה את רגשות המטופל, והאינטראקציה הנוצרת ביניהם היא יותר כמו זו שבין מורה ותלמיד.
מהגדרת האמפתיה עולה מורכבותו של המושג: הוא מכיל היבטים קוגניטיביים, רגשיים, ואפיוני תקשורת, המבטאים את אופי הקשר בין המטפל למטופל.
המרכיב הקוגניטיבי משמעו היכולת "לקחת תפקיד" של האחר. כלומר, להבין את חשיבתו או רגשותיו של האחר, לאמץ את נקודת מבטו.

מה אומרים פסיכולוגים מומחים?

המרכיב הרגשי מדגיש את ההשתתפות בחוויות הרגשיות של הזולת. רוברט כץ (1963) מתייחס ליכולתו האמפתית של המטפל, המבוססת על השותפות בחוויות הרגשיות שקיימת בין המטפל למטופל. "ידיעת עצמו וזכירת עצמו מקנות למטפל רגישות להווה שהמטופל חי." יש פסיכולוגים בנהריה שהם מוחים בתחום זה.
המרכיב התקשורתי מופיע בתיאוריה של סאליבן , המדגיש את המסרים הלא מילוליים המועברים בתקשורת הבין-אישית. ברנט-לנארט (1981) מתייחס ל"מעגל האמפתיה". הכוונה למשוב המעגלי שבין המטפל למטופל – הדרך שבה המטופל מעביר מסרים רגשיים למטפל, ותגובתו של המטפל המוחזרת אל המטופל.